פסק-דין בתיק ע"א 11456/07

1.         ערעור על החלטת כב' הרשם, ר' כרמל, מיום 21.10.07, במסגרתה נדחתה בקשתן של המערערות להארכת מועד להגשת ערעור (בש"א 7123/07).

2.         על פי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט בן ציון גרינברגר), מיום 31.5.07, ניתן סעד הצהרתי, אשר קבע כי המשיבה היתה ידועתו בציבור של אריה כהן ז"ל (להלן: "המנוח"), ומכוח כך הינה זכאית למחצית מכלל רכושו שהשאיר במותו (להלן: "פסק הדין").

3.         המערערות (אלמנת המנוח ובנותיהם המשותפות) טוענות, כי פסק הדין הומצא להן ביום 7.6.07, ולפיכך המועד האחרון להגשת ערעור בזכות על פסק הדין היה ביום 6.9.07.

4.         ביום 7.10.07 הגישו המערערות לבית משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין (להלן: "הבקשה"). הנימוקים לבקשה היו, כי בטרם חלף המועד להגשת ערעור בזכות, ניהלו באי כוח הצדדים משא ומתן לפשרה, שאף הגיע לכדי ניסוח טיוטות של הסכמי פשרה, וכי המשיבה חזרה בה מהסכם הפשרה שלא כדין ובחוסר תום לב לאחר חלוף המועד להגשת הערעור. הבקשה הוגשה לאחר פגרת חג הסוכות וצורף לה העתק הודעת הערעור שבכוונת המערערות להגיש.

5.         בהחלטה מיום 11.10.07 הורה רשם בית המשפט למשיבה להגיש תגובתה לבקשה עד ליום 21.10.07. המשיבה הגישה תגובתה במועד שנקבע, ובה התנגדה להארכת המועד שהתבקשה, בנימוקים שונים, ובין היתר, כי המשא ומתן נכשל מטעמים הקשורים במערערות, וממילא ניהול משא ומתן אינו מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור; כי חלפו 120 יום מיום מתן פסק הדין; כי הערעור מופנה כנגד קביעת ממצאים עובדתיים; וכי תוצאת פסק הדין הוגנת ומיטיבה הן עם המשיבה והן עם אלמנתו של המנוח.

6.         החלטת הרשם בבקשה ניתנה באותו יום בו הוגשה תגובת המשיבה.

כאמור, הרשם דחה את הבקשה, בנמקו, כי לא ניתן טעם מדוע לא הוגשה הבקשה בטרם חלוף המועד להגשת ערעור, או אף ימים ספורים אחריו. עוד נימק ההחלטה בכך, כי לרשות המערערות עמדו למעלה משלושה חודשים לצורך הגשת ערעור במידה שלא היה עולה בידן להגיע להסדר פשרה, ומחובתן היה להגיע להסכמה מוקדמת לפיה המועד להגשת הערעור יוארך עד לתום ניהול המשא ומתן, או להגיש ערעור במועד. עוד צויין, כי אי קיומה של הסכמה כזו והעובדה שהמשא ומתן לא עלה יפה, אינם מהווים "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת הערעור, על פי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), והמערערות אף לא פירטו את סיכויי ההליך נשוא הערעור.

7.         בערעור שלפניי מלינות המערערות על החלטת הרשם בשני מישורים.

במישור הדיוני נטען, כי החלטת הרשם ניתנה ביום בו ניתנה תגובת המשיבה לבקשה, מבלי לאפשר למערערות זכות תשובה לתגובה, בניגוד להוראת תקנה            241(ג1) לתקנות. במישור המהותי נטען, כי הסירוב להארכת מועד להגשת הערעור, מקום בו הושג הסכם פשרה עם המשיבה בתוך התקופה להגשת ערעור, הינו עוול משווע למערערות ופגיעה בכללי צדק טבעיים, ובצירוף התנהגותה חסרת תום הלב של המשיבה מתקיים "טעם מיוחד" להארכת המועד שהתבקשה. עוד נטען, כי יש בהחלטת הרשם משום חוסר תמיכה או אי מתן סיוע למדיניות הנקוטה בבתי המשפט לעודד פשרות בין המתדיינים.

8.         המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור.

במישור הדיוני טוענת המשיבה, כי המערערות מנועות מלטעון את טענתן הדיונית משום שממילא לא פעלו בהתאם להוראת תקנה 241(ג1) לתקנות ולא הגישו כל תשובה לתגובת המשיבה במועד שנקבע בתקנה האמורה, ומכל מקום על פי תקנה 241(ד) לתקנות רשאי הרשם להחליט על יסוד הבקשה והתשובה בלבד. עוד נטען, כי ממילא תקנה 241(ג1) לתקנות אינה חלה בערכאת הערעור, אלא רק בהליך של בקשות ביניים בערכאה הדיונית, ובעניין זה סומכת המשיבה על החלטת כב' הרשמת ש' ליבוביץ ברע"א 846/06  אייזנברג נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, החלטה מיום 26.2.06). במישור המהותי חוזרת המשיבה על טענותיה לפני הרשם כפי שפורטו לעיל ומוסיפה, כי פסק הדין מומש, הכספים עברו למשיבה ואין לדרוש ממנה כעת להשיבם, לאחר שהסתמכה על פסק הדין שהפך חלוט.

9.         בדיון שהתקיים לפניי ביום 3.2.08 חזרו ב"כ הצדדים על טענותיהם.

ב"כ המערערות הודה, כי קיבל את החלטת הרשם ביום 14.11.07, וכי לא הגיש תשובה לתגובת המשיבה בתוך 10 ימים, כקבוע בתקנה 241(ג1) לתקנות, משום שציפה לקבל החלטה מאת הרשם המורה לו להשיב לתגובה, כמקובל.

10.       דין הערעור להידחות.

לטענתן של המערערות, כי במקרה דנא חלה הוראת תקנה 241(ג1) לתקנות, המעניקה למבקש הבקשה זכות תשובה לתשובת הצד השני תוך 10 ימים, לא הובאה כל אסמכתא.

התקנות אינן קובעות את סדרי הדין בעניינה של בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בתקנות שני מסלולים: על פי המסלול הראשון, ניתן לראות בבקשה כזו "בקשה בכתב", אשר חלות עליה הוראות סימן א' שבפרק כ' לתקנות (תקנות 240-246 לתקנות), שכן תקנה 240 לתקנות קובעת, כי "כל בקשה תוגש בכתב אם אין הוראה מפורשת אחרת בתקנות אלה או בכל דין אחר", ולא מצינו בפרק הערעור (פרק ל' לתקנות) הוראה מיוחדת לעניין הגשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. על פי המסלול השני, ניתן לסבור, כי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור דינה להידון על פי הוראת תקנה 465 לתקנות, שעניינה "בקשות ביניים בערעור", אם כי המדובר בבקשה שהיא לכאורה טרום ההליך הערעורי, שכן קבלתה היא תנאי להגשת הערעור.

אחד ההבדלים העיקריים בין שני מסלולים אלו הינו בשאלת קיומה או אי-קיומה של הזכות להגשת תשובה לתגובת המשיב לבקשה. במה דברים אמורים?

אם נניח כי יש להחיל את המסלול הראשון ודינה של בקשה להארכת מועד להגשת ערעור להידון כ"בקשה בכתב", כי אז חלה עליה גם תקנה 241 לתקנות. על פי תקנה 241(ג1) מוקנית למגיש בקשה בכתב זכות להשיב לתשובת המשיב לבקשה תוך עשרה ימים מיום שהתשובה הומצאה לו, או תוך מועד אחר שקבע בית המשפט או הרשם. ככלל, אי קיומה של הוראת תקנה 241(ג1) לתקנות שוללת את זכותו הדיונית של המבקש ודי בכך כדי להביא לביטולה של ההחלטה שניתנה (רע"א 7681/05 פישר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, פסק דין מיום 27.11.05) והאסמכתאות שם; רע"א 7010/06 שרעבי נ' האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי מחוז ת"א (לא פורסם, פסק דין מיום 7.1.07)). לעומת זאת, אם נניח כי יש להחיל את המסלול השני ודינה של הבקשה להידון כ"בקשת ביניים בערעור", כי אז חלה תקנה 465 לתקנות, שאינה מקנה למגיש הבקשה זכות להשיב לתגובת המשיב. החלטתה של כב' הרשמת ש' ליבוביץ ברע"א 846/06 הנ"ל, עליה סומכת ב"כ המשיבה, עניינה, ככל הנראה, בבקשה שנדונה על פי המסלול השני. על פי כותרת ההחלטה המדובר בהחלטה שניתנה במסגרת "בקשה לפטור מאגרה ועירבון", ועל פניו המדובר בבקשת ביניים בערעור (השווה גם: ע"א 10498/04 דלל נ' חברה למוצרי חשמל עוז-קון בע"מ (לא פורסם, החלטת כב' הרשם י' מרזל מיום 2.1.05)).

11.       המקרה שלפניי אינו מצריך הכרעה בין שני המסלולים. פשיטא, כי אם חל המסלול השני, לא מוקנית למערערות זכות תשובה לתגובת המשיבה ולפיכך דין טענתן בעניין זה להידחות. אולם, גם אם חל המסלול הראשון, אין המערערות יכולות להיבנות מטענה לפגיעה בזכותן הדיונית להשיב לתגובת המשיבה, משום שאין חולק, כי המערערות לא הגישו תשובה לתגובת המשיבה בתוך המועד שנקבע בתקנה, ובכלל. הנימוק כי המערערות ציפו לקבלת החלטת הרשם אשר מורה על מתן תשובה לתגובה אינו יכול לעמוד, שכן בהעדר החלטה אחרת של בית המשפט או הרשם יחולו המועדים הקבועים בתקנה 241 כ"ברירת המחדל" (20 ימים להגשת תשובה לבקשה (תקנה 241(ג)) ו-10 ימים להגשת תשובה לתשובה (תקנה 241(ג1)).